הכ"ד מזכה מעבירות הריגת אדם וגרימת חבלה חמורה מפאת טענת הגנה עצמית

            בפתח דבריי הנני מודיע, כי החלטתי לזכות את הנאשם מן העבירות שייחס לו כתב האישום.

1.         הנאשם הואשם בהריגת אדם אחד ובגרימת חבלה חמורה בכוונה מחמירה לשניים אחרים, והכל - ביריות אקדח. סיפור המעשה סופר בכתב האישום, והוא מתעבה מתוך עדותו של הנאשם. על עיקרי העובדות אין מחלוקת של ממש בין בעלי הדין. מכל מקום, מסכת העובדות אותה הנני קובע, על יסוד הראיות שהובאו בפניי, היא זו:

2.         הנאשם (יליד 1968) הוא עורך דין, תושב הישוב שיבלי. בצהרי יום 8.3.2008 (11:43) התקשר עמו פלוני, שזיהה עצמו כ"אבו מחמוד", וביקש את שירותיו המשפטיים בעניין הנוגע לגירושיה של בתו, שעזבה את בית בעלה והיא מתגוררת עתה בביתו שבדבוריה. הנאשם הסביר, כי לא יוכל להיפגש עמו על אתר, כיוון שעליו לסור לבית החולים על מנת לשחרר את אשתו, ששהתה שם לאחר לידת בתם. השניים נדברו לשוחח מאוחר יותר. ואמנם  בערבו  של  אותו  יום  (20:54) התקשר "אבו מחמוד" הנ"ל לנאשם, ששהה אותה עת בביתו עם אשתו (ששוחררה בינתיים מבית החולים) ובנותיו. "אבו מחמוד" הציע כי ייפגשו בביתו, כיוון שבתו אינה יכולה להגיע אל הנאשם. האחרון הסכים, והשניים נדברו להיפגש עוד באותו ערב בביתו של "אבו מחמוד". הוסכם ביניהם, כי הנאשם יתקשר ל"אבו מחמוד" כאשר יגיע לדבוריה, שם יקבל הנחיות מדויקות כיצד יגיע לביתו. בחלוף כ-20 דקות יצא הנאשם לדרכו, וכשהגיע לדבוריה התקשר שוב עם "אבו מחמוד", שהדריך אותו כיצד יגיע למקום המפגש, בית כלשהו המצוי בקצה הישוב דבוריה, שמעבר לו משתרע יער צ'רצ'יל הגובל בישוב.

3.         כאן המקום לומר, כי הנאשם מחזיק באקדח ברישיון, והוא נוהג לשאתו עמו לכל מקום, כדבר שבשגרה (הרישיון ניתן לו בשל היותו תובע צבאי בשטחים במילואים). כך הוא עשה גם באותו ערב, כשיצא להיפגש עם "אבו מחמוד".

4.         אם כן, הנאשם יצא את ביתו שבישוב שיבלי, וכשהגיע לדבוריה הוא התקשר ל"אבו מחמוד", וזה הנחה אותו כיצד יגיע למקום המפגש. והנאשם אמנם הגיע לאותו בית שבקצה הישוב, אליו כיוון אותו "אבו מחמוד", החנה את מכוניתו, יצא ממנה ושם פעמיו לבית האמור (היום אנו יודעים, כי זהו בית משפחת יונס). במרפסת הבית ישבו בעל הבית ובנו. הנאשם פנה אליהם, כשהוא מניח, כי זהו אותו "אבו מחמוד" שעמו עמד להיפגש, אלא שאז נסתבר לו, מפי בעל הבית, כי זהו איננו ביתו של "אבו מחמוד", ואין "אבו מחמוד" בכל הסביבה. שמע כך הנאשם, והחל עוזב את הבית, תוך שהוא מנסה להתקשר ל"אבו מחמוד", שמא הוא טעה בהנחיות שנתן לו האחרון כיצד יגיע לביתו, אלא שאבו מחמוד לא ענה לטלפון. הנאשם הספיק להגיע למכוניתו, פתח את דלת המכונית, שאז הפתיעוהו שלושה רעולי פנים, כובעי גרב על ראשיהם ופניהם ואלות בידיהם, הקיפו אותו מכל עבר, עד כי היה במרכזו של משולש דמיוני שהם יצרו בנוכחותם, והחלו מפליאים בו מכות באלותיהם. הם היכו בו בגבו, בכתפיו, באמות ידיו ואולי במקומות נוספים בגופו, כשהוא מנסה לגונן, בידיו, מפני המכות. תוך שהשלושה מכים בו באלותיהם שלף הנאשם את אקדחו, וירה בשלושת תוקפיו. אחד מהם נפל ארצה (הוא מן התוקפים, שאנו יודעים היום כי מצא את מותו כתוצאה מן הירי), וכאשר השניים האחרים ניגשו אליו ניצל הנאשם את ההזדמנות ונס מן המקום, לעבר הבית אליו נכנס קודם לכן לפי הנחיית "אבו מחמוד" הנ"ל, אלא שבעל הבית סרב לתת לו מחסה, והנחה אותו כיצד יברח מן המקום. הנאשם חזר אל הכביש, ולא ראה עוד מי משלושת תוקפיו. הוא מצא את מפתחות המכונית ומכשיר הטלפון שלו (שנפלו במהלך התקיפה), נכנס למכוניתו ונסע מן המקום, ותוך כך התקשר לידידו, השוטר עבד אל האדי, וסיפר לו את שארע לו. זה האחרון הזעיק ניידות משטרה, והנחה את הנאשם להמתין לשוטרים בצומת דבוריה, ואלה אמנם הגיעו ואספו את הנאשם, הגיעו עמו לזירת האירוע, וסמוך לאחר מכן הניסו אותו משם לאחר שנסתבר, כי אדם קיפח את חייו באירוע.

5.         בדיעבד נסתבר, כי שלושת התוקפים הם אמיר ושאוכת שיבלי, שניהם נפגעו מן הירי, ומוניר מאדי ז"ל, שמצא את מותו באירוע, וכולם יושבי הישוב שיבלי, והיכרות קרובה בינם לבין הנאשם. עם שאוכת ואמיר שיבלי יש לנאשם קשרי משפחה קרובים. המנוח מוניר ז"ל היה לקוח של הנאשם בעבר.

6.         כאמור בפתח דבריי, בעקבות האירוע המתואר הואשם הנאשם בהריגת אחד התוקפים (מוניר מאדי ז"ל), ובגרימת חבלה חמורה בכוונה מחמירה לשניים האחרים (אמיר ושאוכת שיבלי). מסתבר, כי הנאשם ירה מאקדחו שש יריות, האחת פגעה במנוח בבטנו והביאה למותו. שתי יריות פגעו בידו של שאוכת שיבלי. שלוש יריות נורו לעבר אמיר שיבלי, ופגעו בו בצואר, בחזה ובבית השחי.

7.         ועוד אציין לשם שלמות התמונה, כי נגד אמיר ושאוכת שיבלי הוגש כתב אישום (בבית משפט השלום) בשל מעשה התקיפה כלפי הנאשם. משפט זה תלוי ועומד, בעת כתיבת שורות אלו.

8.         הנאשם לא התכחש לעיקרי העובדות שבכתב האישום. להגנתו הוא טען, כי את הירי הוא ביצע על מנת להגן על גופו ועל חייו. ואמנם, מחלוקת של ממש אין בין בעלי הדין, בכל הנוגע לעובדות הסובבות את האירוע. המחלוקת האמיתית נסבה סביב שאלת ההגנה העצמית לה טוען הנאשם. למחלוקות משנה שנתגלעו בין בעלי הדין אתן את דעתי בהמשך.

9.         תמונת המצב העובדתית אותה קבעתי, זו שתוארה מעלה, נסמכת, בעיקרה, על עדותו של הנאשם (כאשר, כאמור, עיקריה מקובלים על המאשימה, ומצאו ביטוי מפורש בתיאור המעשה שהובא בכתב האישום). עדות זו נאמנה עליי, בעיקרי הדברים שבה, גם אם לא השתכנעתי לגמרי מבני-גוון (ניואנסים) אחדים שבה, אותם לא ראיתי כחשובים לעניין שלפנינו. הלכה למעשה, להוציא עדות זו אין בידינו עדות ישירה של עדי ראיה לאירוע, מלבד עדותם של אמיר ושאוכת שיבלי, ועדותו של עד התביעה כרים סמועה. לא אכביר מלים על עדותם של אמיר ושאוכת שיבלי, שגם המאשימה אינה מבקשת כי אאמין לדבריהם. בקצירת האומר אציין, כי השניים הללו מסרו בפניי גירסה מופרכת על פניה, כאילו הם והמנוח הגיעו למקום האירוע על מנת לבדוק שוקת כלשהי, או אולי לשמור מפני גונבי בקר (אמיר הוא רועה פרות באזור), ולפתע צץ הנאשם מן האפלה והחל יורה לעברם, ללא כל התראה או דין ודברים. השניים סתרו זה את עדותו של זה, וכל הגירסה כולה היא חסרת היגיון בעיניי, ואין אני נותן בה כל אמון (כיוון שלא נתבקשתי ליתן אמון בגירסה - לא ארחיב בטעמים שהוליכוני למסקנה זו).

10.        במאמר מוסגר, ועל מנת שלא יישמע, כאילו דבריי מפנים ביקורת כלשהי כלפי המאשימה על שהביאה עדים שאין היא מבקשת ליתן בדבריהם אמון, אומר, כי הבאתם לעדות של השניים נועדה לנהוג הגינות כלפי בית המשפט וכלפי הנאשם, שהרי השניים הם עדי הראיה האולטימטיביים (להוציא הנאשם) לאשר ארע באותו לילה מר ונמהר, מתוך תקווה, כי השניים ישנו מן העמדה שהביעו בחקירתם במשטרה ויאמרו את אשר ארע באמת. אכן, תקוות המאשימה נתבדתה, אלא שבכך אין כדי להצביע על כשל במעשיה, בהביאה את העדים הללו לעדות. אדרבא, טוב שכך עשתה.

11.        לבד מעדותם של אמיר ושאוכת שיבלי עומדת, כאמור, עדותו של עד ראיה אחד, כרים סמועה שמו, שראה ושמע ממרחק את שארע. עדות זו לא יכולה היתה להוסיף פרטים של ממש, העשויים ליישב איזו מבין המחלוקות העובדתיות שנפלו בין הצדדים. דבריי מכוונים לשני נושאים, עליהם הרחיבו קמעא בעלי הדין בטיעוניהם. העניין האחד נוגע לשאלה, האם כל שלושת התוקפים היו רעולי פנים (או שמא רק המנוח, כפי שטוענת המאשימה) והעניין האחר - האם במהלך התקיפה התקיים דין ודברים מילולי בין התוקפים לבין הנאשם. לפי טעמי, לשתי נקודות מחלוקת אלו עשויה להיות חשיבות, אלא שחשיבות זו היא שולית מאוד בעיניי, ובין אם אכריע לפי עמדת התביעה ובין אם לפי גירסת הנאשם, מסקנתי בדבר קיומה של הגנה עצמית העומדת לנאשם אינה עשויה להשתנות, שכן בין אם היו רעולי פנים אם לאו, ובין אם דיברו/צעקו על הנאשם אם לאו, הסיטואציה היתה ונותרה, של מלכודת מפתיעה אליה נקלע הנאשם, בה שלושה גברים חסונים מקיפים אותו מכל עבר בלילה חשוך, ומכים בו באלותיהם. די במצב ביש זה כדי להצדיק את מעשה הירי שהוא עשה, על מנת לגונן על עצמו, גם אם חלק מן התוקפים לא עטו כובעי גרב, ולכך אדרש בהמשך דבריי.

12.        מכל מקום, ביחס לעטיית כובעי הגרב הנני מקבל את גירסת הנאשם, לפיה כל השלושה עטו כובעי גרב על ראשיהם/פניהם. הנאשם עצמו העיד על כך, ועדותו בסוגיה זו נאמנה עליי. עדותו של כרים סמועה, ששמע וראה את האירוע ממרחק כאמור, לא היתה חדה וברורה בעניין זה, ואינני יכול להשתכנע ממנה, כי הוא ראה בבירור, כי שניים מן התוקפים היו חשופי ראש/פנים, הגם שהוא ראה את אחד התוקפים (בלא כובע גרב) כאשר היה במנוסה. יכול בהחלט, כי מאז הסתיים האירוע ועד שראה אותו סמועה נס מן המקום, שלף אותו תוקף את כובע הגרב מעל ראשו ופניו, שאז כבר לא היתה משמעות, מבחינתו, לחבישת הכובע על פניו, כובע שיכול והפריע לו בבריחתו. יתר על כן, אינני רואה כל היגיון בכך, שרק מוניר יסתיר את פניו בכובע גרב, ואילו האחרים ייוותרו עם פנים חשופות, כאשר כל השלושה מכירים את הנאשם והוא מכירם היטב. אם ביקש מוניר להסתיר את פניו, על מנת שלא תיוודע זהות התוקפים, פשיטא שכל השלושה רצו שלא להיחשף בפניו.

13.        ואשר למלל, שלטענת המאשימה הוחלף במהלך התקיפה בין התוקפים לנאשם: ובכן טענה זו ביקשה לרמוז על כך, ששלושת התוקפים לא ביקשו לפגוע בנאשם, כי אם רק להזהירו (מפני מה באה האזהרה? על כך אומר מלים אחדות בהמשך). אלא שלעמדה זו של התביעה לא מצאתי ראיה של ממש שתתמוך בה. הנאשם התכחש לקיומו של מלל כלשהו בכל מהלך האירוע. אמיר ושאוכת לא מסרו כל גירסה, העשויה לסייע בהוכחת קיומו של המלל. העדות היחידה בעניין זה היא של כרים סמועה הנ"ל, שכאמור ראה ושמע את האירוע ממרחק. לפי עדותו - הוא שמע צעקות, ולא יכול היה להבין את תוכנן. מכל מקום, החשיבות היחידה לקיומו של המלל היא בשאלה, האם הנאשם ידע, כי השלושה רק מזהירים אותו, ואינם מתכוונים לפגוע בו פגיעה של ממש. אלא שגם אם אניח, כי מלל הוחלף בין הנאשם לתוקפים, תוכנו של המלל לא הוכח כלשהו, ולא אוכל לומר, כי התוקפים הזהירו, במלים, את הנאשם, עד כי יכול היה להבין, כי אין בכוונתם לפגוע בו או להורגו. לא הובאה על כך כל ראיה שתוכל לשכנע, כי מלל בעל תוכן שכזה אמנם התקיים במהלך התקיפה. מאידך אינני מוציא מכלל אפשרות, כי צעקות אמנם היו (כפי שהעיד סמועה). הדעת נותנת, כי היו אלו צעקות השבר של הנאשם מפני המכות שספג, ועליהם הוא גם העיד בפניי. על כך אוסיף, כי דיבור מצידם של התוקפים אינו מתיישב עם כך, שהם ביקשו להסתיר את זהותם מפני הנאשם, שהכיר אותם היטב, ומכאן גם את קולם, והרי לשם כך הם עטו כובעי גרב על ראשם/פניהם.

14.        מכאן אני בא לעניין אחר שעלה במשפט, והוא נוגע למניע שהביא את התוקפים לתקוף את הנאשם. מן הצד האחד העלה הנאשם את ההשערה, כי התקיפה באה על רקע העובדה, כי הוא (הנאשם) פעל נגד כל אחד מן התוקפים או משפחותיהם בשם המועצה המקומית שיבלי בגביית חובותיהם למועצה (הנאשם ייצג את המועצה בגביית חובותיהם של תושבים כלפיה, על כך אין חולק). מצד התביעה באה ההשערה, כי התקיפה באה על רקע רומנטי, כאשר השלושה ביקשו ל"שכנע" את הנאשם שיחדל מלנאוף באשתו. עמדה זו ביקשה לתמוך בתיזה, לפיה התוקפים ביקשו אך להזהיר את הנאשם ולא לפגוע בו, וכך גם אמרו לו, בחילופי הדברים שהתנהלו במהלך התקיפה. אלא שמלל זה לא הוכח בפניי, כאמור. מכל מקום, הוכחה חדה למניע שהביא את התוקפים לתקוף את הנאשם אין בידי (כזכור, אמיר ושאוכת התכחשו לכך שארבו לנאשם ותקפו אותו). ואם תוכנו של המלל איננו מוכח, כי אז החשיבות המועטה שיכולה היתה להיות למניע בדבר התקיפה (חשיבות שמקורה בכך, שהנאשם ידע שרק מזהירים אותו ואיש אינו מתכוון לפגוע בו) אינה קיימת עוד, שהרי גם המאשימה אוחזת בעמדה, לפיה הנאשם נקלע למארב מתוכנן היטב, מלכודת של ממש שטמנו לו שלושת התוקפים.

15.        עתה אנו באים לשאלה המרכזית, והיא, כאמור, שאלת ההגנה העצמית, זו הקבועה בסעיף 34י' לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ('החוק'). לטענת המאשימה - לא כל היסודות הקבועים בהוראת חוק זו חלים על ענייננו, ומכל מקום אין להגנה זו תחולה על הנאשם, בשל חוסר הסבירות שבפעולת הירי שלו, סבירות הנדרשת בסעיף 34טז' לחוק.

16.        ובכן, המסגרת הנורמטיבית בה עסקינן נתחמת בהוראת סעיף 34י' הנ"ל לחוק, וזה קובע לאמור:

"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ..."

            הוראת החוק המשלימה הצריכה לענייננו היא, כאמור, זו שבסעיף 34טז, וזו לשונה: